על שורשיות וגעגוע...

צילום במהותו הוא לא הלחיצה על הקליק, אלא הוא תהליך של התבוננות, תכנון מדויק של הפריים, זווית צילום.....ולבסוף התוצר.

פוטותרפיה תחום ששייך למשפחת הטיפולים האקספרסיביים העוסק בצד הרגשי של הצלם. הצילום מהווה צוהר וראי אל נבכי הנפש. הצלם מעביר לנו ע"י הערוץ החזותי את הדיאלוג בין המציאות הפנימית שלו למציאות החיצונית. הצופה בהתבוננות שלו "מתרגם" את הצילום לתכנים ולעולם הרגשי - אישי שלו. כמין סוג של הדהוד, מה שנקרא בשפה המקצועית "פונקטום", מושג הלקוח מתוך ספרו של רולאן בארת "מחשבות על צילום".

ראיתי כבר הרבה עצים ואפילו צילמתי חלק מהם, אבל אתמול היה החיבור של האובייקט הזה לנפש שלי. עץ בשלכת במערומיו, הכי חשוף, הכי פגיע הכי בשלב של התחדשות וצמיחה מחדש, עץ אחר, דמות אחרת, סיפור אחר.

עץ במהותו מקובע לקרקע ע"י השורשים, אבל לא מפסיק להתקדם למעלה גם בימות הסתיו בשלכת וגם בימות האביב בעת הפריחה המחודשת, אפרופו פסיכולוגיה חיובית.

יכולה לשייך את זה לעובדה שממש לאחרונה נפגשתי עם אנשים יקרים ללבי מתקופת מחוזות ילדותי שלא נפגשתי עימם שנים וחלקם אפילו עשרות שנים, נפגשתי עם השורשים שלי שנמצאים אי שם במושב, במקום בו נולדתי וביליתי את כל שנות ילדותי, התבגרותי והפיכתי לאדם עצמאי, כחלק משמעותי מההבניה של מי אני היום. העוצמתיות שבאינטראקציה הזו, החזירה עשרות שנים אחורה והזיכרונות גרמו לי להתרגשות עצומה שעדיין נמשכים הספיחים שלה. חזרתי הביתה, לבית האותנטי שלי, לילדות ולגיל ההתבגרות, לגעגועים לחיים הקודמים של פעם...

לכל אדם יש סיפור. ובכל תמונה, יש את הסיפור שלה... ושל אותו אדם" (גוסטבו הוכמן)

לפני קצת מעל לחודשיים וחצי מתקבלת אצלי הודעה במסנג'ר עם שני צילומים זהים, האחד בשחור לבן והשני בצבע מהצלמת, שירן רוקבן בשאלה : "יוכי, האם זו את?... שנייה לפני שהלכתי הרמתי את המצלמה למבט מאוד חזק...".

לקחו לי מספר שניות להתעשת ולזהות את עצמי ועוד הרבה יותר שניות של התרגשות עצומה מהמראות שנגלו לפניי. אהבתי מאוד את הצילום, הרגשתי שהוא ממש מדבר אליי. במאמר מוסגר עד לפני כשנה לא אהבתי להצטלם בכלל... נזכרתי באותם הרגעים, בעוצמתיות והריגוש שהמפגש "האחר" זימן לי, בחשיפה, בקונספט של נסיעה למקום לא מוכר, הכרות והתוודעות חדשה עם דמויות נשיות מעולם הצילום שטרם הכרתי קודם לכן, הסיטואציה שהתרחשה עם העץ ההוא, והכי הכי הכי, התרגשתי מהנראות, מלראות ולהתבונן בעצמי, בי, פנימה. ההדהודים ממשיכים להם והחקירה העצמית אינה מפסיקה עד לרגע כתיבתו של פוסט זה.

הצילום הזה מזמן לי הזדמנות לעצירה, להתבוננות מודעת ולספר לעצמי סיפור דרך ההשתקפות שלי בפריים, דרך המבט החד, על אור וצל, על הגלוי והנסתר, המודע והתת מודע, על משמעותם של עץ וענפים בחיי וכיצד הם משתקפים בי...וזה מטלטל... בעצם כל יום אני מוסיפה נדבך נוסף לרבדים של ההכרות שלי עם עצמי בחיי דרך הפריים הנוכחי, ודרך אחרים נוספים שמכילים כל כך הרבה תובנות חדשות...עליי...ראייה הוליסטית על חיי וחישובי מסלול חדשים ב"כאן ועכשיו" ולהמשך, וזוהי בעצם תמציתה של הפוטותרפיה.

בכל תצלום יש שלושה סיפורים:

סיפורו של האובייקט המצולם

סיפורו של הצלם שבחר לצלם את האובייקט הזה על הרקע הזה

והסיפור שאנחנו הצופים

משליכים על התצלום

אקרט, 2000

יש את הסיפור שאני מספרת לעצמי בהתבוננות בצילום. יש את הסיפור של שירן הצלמת שסיפרה לעצמה ברגע תפיסת הסיטואציה והלחיצה על הקליק שהקפיא את הזמן. ו...אולי היא עדיין מספרת לעצמה כאשר היא מתבוננת בצילום, ויש את הסיפור שלכם, הצופים בצילום, אותו אתם בוחרים לספר לעצמכם. לכל אחד מאיתנו סיפור שונה המושלך מהתנסויות וחוויות של חיינו, מסביבתנו ומאינטראקציות עם האחר. כל אינדיבידואל ועולם התוכן האישי שלו, שמושלך ע"י סיפור חיים, מה שקרוי הנרטיב.

הפוטותרפיה היא שימוש בצילום ככלי הבעתי, הצילום אשר מזמן לנו הזדמנות לעצירה, ליצירה והבעה, להתבוננות ויצירת דיאלוג בין הפנים לחוץ ולהיפך. מציאות הפנימית למציאות החיצונית שלנו כצלמים, כמצולמים וכצופים.

בחודש האחרון העברתי עוד שלוש סדנאות שונות בתחום הפוטותרפיה בהן למדתי להכיר אנשים חדשים ומוכרים, ילדים ומבוגרים. תלמידים חדשים לקראת המעבר לחטיבה, קבוצת פרחי ניהול והצוות היקר והאהוב שלי. הם למדו להתבונן בעצמם מבפנים אל החוץ ומהחוץ פנימה, לגלות תובנות הן כאינדיבידואל והן כחברים בתוך קבוצה, מה שקרוי בשפה המקצועית zoom in ו- zoom out דבר שגרם להוספת נדבך נוסף בהכרות הפנימית והחיצונית שלהם עם עצמם ועם חברי קבוצתם. כל זה התרחש תוך כדי חשיפת הסיפורים האישיים, וקבלת תובנות על התנהלות החיים שלהם. הטריגר לכך היה דרך ההתבוננות בתמונה, איך אני רואה את עצמי משתקף מתוך התבוננות לעומק בצילום וכן על אופן הבחירה בו?

מחשבות על צילום...

אסיים במילת תודה רבה לך, Shiran Rokban על ההזדמנות אשר נפלה בחלקי להיות המצולמת שלך, דבר שאפשר לי לחוות את החוויה המרגשת והעוצמתית הזו, דרך הצילום הזה שלך.

החיים שלנו עטופים במסגרות אליהן נולדנו המתייחסות להקשרים חברתיים, תרבותיים וכלכליים המעצבים את חיינו למן הרגע הראשון. המסגרת הראשונה והמשמעותית אליה נולדנו היא המשפחה ממנה ירשנו את הערכים ונורמות ההתנהגות שלנו המושפעים גם מהתרבות אליה נולדנו והחברה המקיפה אותנו ועוד כל מיני אלמנטים שונים המשפיעים על זוויות הראייה ודרכי החשיבה שלנו באמצעותם אנו מתבוננים על אירועי החיים.

צילום במהותו הוא מסגרת ההחלטה של הצלם מה הוא בוחר להכניס לפריים מאותה המציאות הנגלית לעיניו ומה לא. באמצעות מסגור הפריים החזותי אנחנו בעצם מספרים את הסיפור שלנו, באופן בו אנו מתבוננים, רואים וקולטים את אירועי החיים. כל אלה מתוך יצירה של תבניות חשיבה או סוג משקפיים העוזרים לנו בפרשנות של המציאות.

המסגור בצילום הוא יותר מאשר אמצעי טכני, הוא מהווה כלי המאפשר להעביר רגש, משמעות ועומק. צלמים יכולים להפוך תמונות פשוטות ליצירות אומנות בשימוש מודע ומושכל בשיטת המסגור.

במסגרת הקורס "המסע בעקבות הצילום" כבר במהלך המפגש הקבוצתי השני ובכלל אנחנו נחשפים ולומדים כיצד ההתבוננות שלנו בחיים באה לידי ביטוי בצילומים שלנו. דרך כל צילום אנחנו מבנים וממסגרים מחדש את הסיפור אותו נרצה לספר, להרגיש, לחוות ולהיות תוך כדי התבוננות מזוויות מגוונות, מצמיחות וחיוביות.

נפתח מחזור נוסף ב 1.9.024,

מוזמנים באהבה לצאת איתנו למסע

❤️

אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים פלוס שאני אעמוד בצד השני של העדשה, אסכים להצטלם במודע, אהנה ואפרסם תמונות שלי ברשת לא הייתי מאמינה ואומרת, NO WAY, לא יקרה.

"שכחתי" את עצמי, את הנשיות, הקמתי משפחה, גידלתי ילדים, בקיצור בית , משכנתא והתפתחות מקצועית כיועצת חינוכית, מה שקרוי "מרוץ החיים" ובדרך שכחתי את עצמי, שכחתי את יוכי, האישה. עברתי מסע עם עצמי לאהבה וקבלה עצמית דרך הכלי שנקרא מצלמה, צילום, צלם, במילה אחת פוטתרפיה.

אני בעיקר "משחקת" עם המצלמה כמו שדונלד ויניקוט אמר שהמצלמה מהווה עבורנו כלי משחק. אני נהנית מהרגע, בוחנת את עצמי בכל מיני סיטואציות ובעיקר לומדת להכיר את עצמי ונבכי נפשי דרכה.

הצילום העצים אותי ברמות בפאן האישי ושינה את מסלול חיי מן הקצה אל הקצה וזאת למרות שאין לי חלום כשאהיה גדולה להיות צלמת ואני לא ממש מגדירה עצמי אחת שכזו, בשבילי זה תחביב מרגש ומעצים.

כאן הפוטותרפיה נכנסה לתמונה וחזק. אני מעבירה בתהליכים מקבילים ועובדת עם נשים בהתבוננות פנימה, בהכרות מעמיקה עם עצמן ובהעצמה אישית, תוך בניית REFRAMING ושינוי כלשהו בפרדיגמת חיים קודמת.

חלק מהדברים הטובים בעולם הצילום שאתה מתחבר לקהילה של צלמים, שכמוך מוכנים למען הרגעים האלה לעשות הרבה.

בדרכי בעולם המופלא הזה הכרתי את הצלמת המחוננת,Sharon Levy שצילמה את הצילום הנוכחי ועוד כמה טובים. זכיתי זכייה עצומה בה ובעוד חברות וחברים מעולם הצילום.

הצילום צולם בחודש מרץ 2023 באחד מיערות העוטף בשאיפה לצלם את רגעי הסוף של "דרום אדום" בדרך לסדנת זריחה בים המלח יום למחרת.

אז, לא דמיינתי את הרלוונטיות הכל כך כואבת, שתייצג את אותו המקום קצת מעל חצי שנה אחרי. מקום של מלחמה עקובה מדם, מקום בו מיטב בנינו ובנותינו יקפחו את חייהם ויובלו כצאן לטבח לשבי.

חשיבות השיח הרגשי ומשמעותו בתקופה בה מציאות חיינו השתנתה כרעם ביום בהיר וללא היכר, מצבי אי ודאות מתמשכים, רציפויות שנקטעו, חלומות שהתנפצו גורם לנו הצורך בהתבוננות מחודשת דרך המפה הפנימית וחישובי מסלול מחדש. המפגשים הדינמיים בתהליך הקבוצתי במהלך הקורסים מסייעים ביצירה של עוגן ומשמעות בחיבור לעצמנו ולסובבים אותנו בתהליך קבוצתי כהיכל של מראות. ישנה חשיבות עצומה לשיח הרגשי המשותף, פורץ המחסומים המאפשר ניתוב רגשות, מחשבות, תפיסות וכניסה לנבכי הנפש של המשתתפים ושל הסובבים אותם.

מאחלת לכולנו שנחזור לאותם ימים ולמציאות של פעם. אמן.

עם הזמן אני מקבלת מתנה נוספת ומתחיל להתפתח אצלי פאן נוסף, הכתיבה, כישרון שטרם התוודעתי אליו עד כה. מסתבר שכאשר מתפתח צד אחד במוח, החזותי מתגלים יכולות יצירתיות נוספות, קרי הפאן המילולי. או אז מתחיל הרומן שלי עם הכתיבה המילים משתפכות מעצמן מבלי שאתכוון ובכל מיני סיטואציות בדרך כלל שאני עם עצמי, בצעידה, במקלחת ואפילו תוך כדי שינה. ואז המילים מתחברות למשפטים ולטקסט עוצמתי שאני כותבת לעצמי המוסיף ממד נוסף להתבוננות הפנימית שלי ומרגש אותי מאוד.